מגזין

זה קורה לא מעט: שתי מועמדות מגיעות לראיון עבודה על תפקיד דומה במשאבי אנוש, עם ניסיון כמעט זהה, שתיהן יודעות

אתם משתחררים מיחידה טכנולוגית, פותחים לינקדאין, ומגלים שהניסיון שלכם נשמע מרשים בעיקר למי שכבר היה שם. בחוץ, בשוק האזרחי, מנהלת

את נכנסת לראיון עבודה לתפקיד רכזת משאבי אנוש בתל אביב. הכל זורם, ואז מגיעה השאלה על ציפיות שכר. את נותנת

אתם מגישים קורות חיים למשרת דאטה בתל אביב, מקבלים מייל אוטומטי עם קישור, ומתבקשים להתחיל מיד. אין שם של מראיין,

אתם שולחים קורות חיים למשרה שנראית בול עליכם, ואז מגיע הסעיף שמפיל את הביטחון: שלוש שנות ניסיון, ידע בכלי שלא

את שולחת קורות חיים למשרה שנראית בול את, ואז מגיע השקט. שבועיים. לפעמים חודש. בישראל זה קורה גם למועמדים חזקים,

אתם מגיעים לראיון, מצוידים בקורות חיים חזקים, פרויקט מרשים וגיטהאב מסודר. ואז מגיעה השאלה שמבלבלת גם מועמדים מנוסים: מה עשיתם

אתם שולחים קורות חיים, מחכים לתשובה, ובינתיים רואים בלינקדאין שמישהו כבר כתב: “שמחים לעדכן שהצטרפתי ל…”. מוכר. בשוק הישראלי, במיוחד

קורות חיים טובים לא אמורים להיות יפים. הם אמורים לעבוד. בשוק הישראלי, שבו משרות נסגרות מהר, וסינון ראשוני נעשה לעיתים

קורות חיים נראים כמו מסמך פשוט, אבל בהייטק הישראלי הם מסנן קשוח. על שולחן המיון עוברים עשרות קבצים ביום, ולרוב